איך הייתה ההתחלה?

עוד בזמן השהות בבית המלון, בשלב חיפוש הדירה, החלטתי שאני לא  מבזבזת זמן ומתחילה לכבוש את מקסיקו. ברקע, עמד גם החשש, שמא אצנח לדכאון קליל ואבחר ברביצה חסרת מעש וצפייה בסדרות. אז החלטתי להסתער על מקסיקו, ללכת לכל מקום שמריח תרבות ואומנות. בשלב ראשון הייתי לוקחת מונית ומבקשת שתמתין לי ואחכ עם צבירת הבטחון נעשיתי יותר עצמאית וסמכתי על עצמי. במקביל החלטתי להעמיק את לימודי הספרדית שלי, בתחילה בשיעורים פרטיים ובהמשך השתלבתי בלימודים באונברסיטה, צעד שהיה נכון, כי בזכותו הכרתי אנשים מכל העולם ובניתי לי קבוצה חברתית עם נשים מאירופה, מהמזרח הרחוק  וממקסיקו, שהפכה גם למסגרת חברתית שמבלה גם מחוץ לשעות הלימודים. עד היום אני בקשר חברתי עם חלקן. החיים במקסיקו ריתקו אותי, השתדלנו לצאת למרחבי המדינה ככל שניתן, לטייל, לראות ולחוות. זמני נחלק בין להיות אשת איש ועקרת בית לבין חיי חברה עם זרות ועם ישראליות שחברתי אליהן, והרבה נסיעות לארץ לתקופות ארוכות. 

היו גם ביקורים רבים אצלנו, הן של בני משפחה והן של חברים וחברות. אין מישהו שהכיר דרכנו את מקסיקו ולא התאהב.

​

המעבר לצ׳ילה היה עם גישה חיובית מתוך החלטה, אבל שוב מצאתי את עצמי מתחילה מאפס, הפעם עם הרבה פחות מוטיבציה ועם הרבה פחות הצלחה. ההשוואות למקסיקו הן בלתי נמנעות, כאשר אין למעשה שום מקום להשוואה. אפילו הספרדית היא שונה ובלתי מובנת לנו.

מפה לשם, אנחנו כמעט משלימים שנתיים בסאנטיגו. 

גם את צ׳ילה אנחנו משתדלים להכיר לכל אורכה. היא מצטיינת בעיקר בטבע המהמם והמגוון שלה. מבחינה תרבותית, אני מתגעגעת למקסיקו.

​

מה האתגר העיקרי?

רילוקיישן במצבי הוא די אמביוולנטי. מצד אחד,  כובשת את העולם, מצד שני מחמיצה את שנות החיים הראשונות של נכדים ושום שיחת סקייפ לא תשלים את חוסר היכולת לגעת ובעיקר להיות שם בשביל הבנות שלי בכל זמן נתון. הביקורים בארץ היו בין פעמיים לשלוש בשנה, מאוד אינטנסיביים, לא מספקים, תמיד עם תחושה שלא מיציתי ומאחור אני משאירה בן זוג שנשאר לתקופות ארוכות לבד.

מתוך ששת הנכדים שלי, חמישה נולדו בתקופה שלא הייתי בארץ. תמיד השתדלתי להגיע טרם הלידות. פעם אחת הלידה תפסה אותי בקונקשן במדריד.