​

מה היה הדבר הכי חשוב שארזת איתת לרילוקיישן?

קלילות. אני לא נותנת לשום משבר, געגוע או מחסור להציף אותי.אנחו כאן בשביל החוויה. כיף לנו ועוד רגע זה ייגמר. 

 

מה הכי טוב ברילוקיישן?

כל בוקר בשבע טוקו אצלנו עוזרת לארגן ולהאכיל את הילדים. כשילד חולה או בחופש, היא נשארת איתם ואני לא צריכה להפסיד יום עבודה. בחופשים מקיימים קייטנת נניז, כל יום נפגשים בבית אחר וכל אחד מגיע עם הנני שלו.

בארץ לא היינו יכולים ללכת למסעדה עם הילדים, ואילו כאן המסעדות בנויות בדיוק בשביל זה, מסעדות גדולות עם ג'ימבורי ומתקנים לילדים, עמדת הכנת פיצות, שולחנות לגו. אבל הדבר הכי שווה- מטפלות לילדים. הן שומרות עליהם בזמן שאנחנו יכולים לשבת ולאכול בשקט. 

כל אלה מאפשרים לחיים כאן להיות הרבה יותר רגועים, נינוחים וחסרי לחץ.

 

ההתחלה

הפעם האחרונה שקופצים לסופר קייזר.

הפעם האחרונה שמשחקים בגינה של המקווה. הפעם האחרונה שיואב הולך לגן מיתר. ההליכה האחרונה עם רעות. המטרנה האחרונה של עדי.

כבר שבוע אני סופרת את הרגעים האחרונים ועדיין לא מעכלת שעוד כמה שעות אנחנו על מטוס לעבר השליחות הראשונה שלנו.

עמית מייצג את מדינת ישראל, אחראי על היחסים הכלכליים בין המדינות, עוזר לחברות להתפתח, ואני? רק רוצה לעבור את הטיסה בשלום.

כל המשפחה מגיעה להיפרד, דמעות, דמעות. בהמראה יואב מקיא מהתרגשות. פעמיים. לא, לא היו לי מספיק בגדי החלפה. בין ניקוי המושבים לבכי של עדי, אני לא מפסיקה לחשוב. האם הבית יראה כמו בתמונות? האם יואב יסתדר עם השפה? האם הפשע ברחובות יהיה מורגש? ומה נאכל במקום קוטג'?

נחתנו. קיץ! אני כבר מאושרת!

נוסעים במונית אל הבית החדש שלנו. מסתכלת מהחלון ולומדת להכיר את יוהנסבורג, עיר עצומה בגודלה, מצד אחד ירוקה ורחבה, מהצד שני צפופה ואפרורית. מצד אחד מסוגרת בגדרות חשמליים, מהצד השני ילדים משחקים ברחוב. עיר כל כך שסועה, בה צבע עור עוד מגדיר את מעמדך. האפרטהייד הסתיים לפני 24 שנה, אבל השאיר שובל ארוך שעוד ייקח כמה שנים טובות עד שייעלם. מי הם הקבצנים בצמתים? הולכי רגל ברחוב? המנקים? כבר מהדרך קל להבחין.

במשך חודשיים מאלתרים, בעוד תכולת ביתנו על אוניה באוקיינוס.

משתמשים בכוס למזוג מרק, יואב ישן על מזרן זוגי על הרצפה, הילדים מסתדרים עם מזוודה בלבד של צעצועים (תתפלאו זה מספיק!) ואני רק חושבת איפה למקם כל דבר כשהמכולה תבוא, מסתכלת בתמונות מהארץ ומנסה לחשב לפי מספר הרצפות בתמונה האם השידה תיכנס כאן בכניסה.

הבית לא כמו בתמונות, הוא אפילו יותר יפה וגדול. מאוד. הקנייה הראשונה שלנו הייתה מוניטור כדי לשמוע את הילדים בלילה.

לא מבזבזים זמן, את הסאנדיי הראשון בילינו בפארק אריות, בשביל זה באנו, לא?

לטייל וליהנות וגם כי יואב לא מפסיק לשאול איפה החיות שהבטחנו שיש באפריקה.

פסט פורוורד חודשיים קדימה- המכולה מגיעה, אותן תמונות על הקיר, אותם כתמים על הספה.

כבר לא שמה WAZE להגיע לסופר, הכרנו חברים ישראלים וגם מקומיים. ליואב יש חברים לשחק איתם, אננס נמצא ברשימת הקניות שלי- מה יכול להיות רע?

החששות שהיו כבר נמוגו, הפשע לא מורגש אם מתנהלים נכון.

אז פחות יוצאים בערב, מי ישמע איזה חיי לילה סוערים היו לנו במודיעין:)

 

​